"לפני כמה ימים השתתפתי בערב של ריקוד נשי עם עירום אופציונלי (שהעבירה רותם רם הנהדרת). למרות שהיינו בסך הכל 12, מצאתי שם מגוון נשי אמיתי של גיל, מבנה גוף, שיער וגם יכולת להשתחרר מהפוזיציה הביקורתית שלנו, מהמבט הבוחן, האינסופי.

עם טקס ההסרה, הסרתי את הבגדים, והבטחתי לנסות להרפות ולשחרר. ואז הרגשתי את האוויר על הגוף, את הבטן שלי, שהביאה לעולם שלושה ילדים, את כולי. חיבקתי אותי, רקדתי, הבטתי במראה וראיתי את החזה שלי, את הישבן. את הפנים. ואת המבט הבוחן. כל אחת את עצמה, לעצמה.

והתבוננתי גם באחרות - במשוחררות, בנאבקות - בכל היופי המגוון, שחורג מהמודלים שמוכרים לנו בכל מקום.

איך דווקא אישה לא רזה, עם חזה מלא, ואולי קצת נפול, רוקדת כולה מלאה בשמחה, באהבה עצמית, עם חיוך גדול, נראיתה לי כמו התגלמות האושר.

וחשבתי לעצמי, איזה חרא זה שכל העולם מרוויח מזה שאנחנו מרגישות לא טוב עם עצמנו. שאנחנו רוצות להיות יותר רזות, פחות שעירות, פחות מתולתלות, יותר חלקות, יותר בלונדיניות, פחות בלונדיניות. לא משנה מה, פשוט אחרות. כדי להיות תמיד בתחושה שיהיה טוב יותר, לו רק אהיה אחרת.

וכמה חבל שצריך להגיע לגיל 45 כמעט כדי להבין, שאנחנו הכי יפות כמו שאנחנו. ככה. כמו שאנחנו. אחרת לא נוכל להיות.

חזרתי ואמרתי את זה לבנותיי המתבגרות, כפי שאני אומרת להן שוב. הלוואי והן לא יבלו כל כך הרבה מחייהן בהרגשה שהן צריכות להיות מישהי אחרת.

אני ככה. וזה הכי טוב שאפשר."

​

אילנה הרפי